על מה שהיה וקצת על מה שיהיה – סדרת ערבי חמישי

בסדרת ערבי חמישי השנה ביקשנו ליצור שיח בין שפת הנפש ובין שפת האומנות. זו לצד זו. עד עתה התקיימו שלושה מפגשים מרתקים;

36 שאלות על אינטימיות פתחו את הסדרה; מופע מחול מרגש שסודק בעדינות את החיץ שבין הצופים ובין המשתתפים וכך בוחן שאלות של קירבה, אינטימיות זרות וחרדה. שאלות שהדהדו בדיאלוג שהתקיים לאחר המופע בין הכוריאוגרפית (רייצ’ל ארדוס) הרקדנים, קרן שפירא (פסיכותרפיסטית זוגית) והקהל.

 

לאחריו “נפלנו מחוץ לזמן” לצלילי המוזיקה של הילה כהן ולמילותיו של דוד גרוסמן. האנליטיקאית בתיה ברוש הדהדה רחשי לב ונפש. זה היה ערב מרתק שהצליב בין האומנות והפסיכואנליזה ובין כאב האובדן. למרות הקהל הגדול שגדש את האולם, בדרך קסם נוצר דיאלוג קרוב; נשמעו חוויות על ישראל שהייתה פעם, על מלחמות, על בני אדם שהם גם גיבורים, ועל תהום הצער שבפרידה. כל אלה לוו בשמחה השקטה של היצירה.

 

בערב השלישי פגשנו את האומן חביב חפצון ואת יוני שור – מטפל באומנות. צפינו בעבודתו של חביב, והקשבנו לאחר מכן לשיחה הקולחת  בין השניים. כך, עקבנו אחרי התהליך שבו נרקם דימוי ומתהווה ליצירה. תהינו מה מזין תהליך זה? איך טלטלה המגיעה מהחוץ יכולה לא רק לערער אלא גם להפרות ולקדם יצירה. יצאנו עם טעם של עוד…

ועכשיו –

רשמים מהערב הרביעי “כשגוף ותנועה מתהווים ליצירה”. בו נפגשו לשיחה בין הכוריאוגרפית גלית ליס והאנליטיקאית קרני ישי:  במוקד הערב היתה התבוננות על הגוף והתבגרותו כפי שמשתקפים בתנועה. היות שהשנה הדיאלוגים אינם כוללים הצגות מקרה חסויות – אנו פותחים את שערינו לא רק למטפלים ולעוסקים בנפש, אלא גם למי מביננו שרוצה לשתף את קרוביו המבוגרים (אם? אב?) שהנושא קרוב לליבם.

 

 

הדיאלוג בין לארי אברמסון ובין ד”ר איתמר לוי בערב החמישי של הסדרה, החל כפי שסיפרו לנו, לפני “קצת פחות מ-40 שנה”.. בערב זה היינו עדים לחוליה חיה נוספת בדיאלוג רב שנים זה.

פתח את הערב ד”ר איתמר לוי בתארו את נקודת הכובד סביבה חג ספרו “תשוקת המבט”; האופן בו האומנות והפסיכואנליזה כל אחת בדרכה, מנסה לחשוב מחשבות קשות למחשבה. בשיח, נפרש התהליך הפנימי המלווה את הניסיון לתת דמות למה ש”מעבר” לדמיון.  לארי החל בתיאור השפה כרשת, זו המנסה ללכוד את הממשי שחומק שוב ושוב מבעד לחוריה.

לארי שיתף את הקהל בהתאוות לציור המלווה אותו כאדם, ובהכרה בו זמנית, בכשל האינהרנטי למעשה האמנות. הוא רואה את הטרגיות של האומן כמי שעומד על הר נבו, רואה את הארץ המובטחת אך אינו יכול להיכנס בשעריה.  מעמד טרגי זה (כצפוי) אינו סותם את הגולל על מעשה האמנות. לארי ממשיך אל סיפורם של המרגלים הנכנסים לשערי הארץ, יוצאים ומתארים/מייצגים את שראו. כך,  מתואר מעשה הריגול המתגלגל והופך ליצירה בכלל ולסדרת ציורים אחת ספציפית, בפרט. גלגולי התהליך של יצירת  “כתב חרובים” מרתקים ומעוררי מחשבה.

הערב כולו גדוש ביצירות שלארי מראה ומתאר את תהליך התגבשותן; מתוך חוויה, מחשבה או דימוי שהגיע וכפה את עצמו עליו.. דימויים שבים ועולים – הלילה, הסהר, הריבוע השחור, הענף והקרש.. עליהם מדובר ומסופר.

בשיח, איתמר לוי  הוסיף וחלק מחשבות משפת האמנות אל העבודה הטיפולית וחוזר חלילה; ה-O החמקמק של ביון, מה שלא ניתן לחשיבה (למשל המוות, אלוהים..)  ומצבים בהם מה שקשה עד לא אפשרי למחשבה משתרג עם מה שאסור לחשיבה. או אז מעשה הטיפול  הוא ניסיון להתיר את הפקעת הכורכת אסור ובלתי אפשרי, ניסיון להפוך את האסור לאפשרי ולמותר לחשיבה.

ואם באסור עסקינן – איתמר הוביל את הדיון אל האסור הפוליטי והחברתי.  התוודענו לממד נוסף  בעבודה האמנותית של לארי דרך יצירתו “צובה”. יצירה המקיימת דיאלוג מעבר לשנים עם יצירתו של זריצקי (צובא).

היה זה ערב שופע מראות ומחשבות. משימת הריגול בייצוגו, אף היא – במידה רבה –  נידונה לכישלון.

מצפים לראותכם בהמשך הסדרה שעליה תוכלו לקרוא כאן

רחל לוי,  חברת ועד האגודה 2018

רחל לוי היא פסיכולוגית קלינית מדריכה. עובדת כיום בקליניקה פרטית בהרצליה. מלמדת ביחידה לימודי המשך בר אילן (תכנית לפסיכותרפיה בגישת הפסיכולוגיה האנליטית). בוגרת האוניברסיטה העברית. בוגרת ביה”ס לפסיכותרפיה בתל אביב.