קרנין בתחילה לא רוצה לבוא, זה נראה לו כמו תכסיס טיפוסי לקרנינה, ליצור מצבים בהם לאחר אין ברירה אלא לרצות אותה. אבל בשם ההגינות הוא הולך אליה. עם כניסתו לחדר, קרנין חווה רגע של חסד אלוהי ומתמלא חמלה כלפי קרנינה, הן בשם האהבה שהייתה להם והן בשם אמונתו בקדושת רחמי האל. הוא מחליט לקחת חסות על הילדה שנולדה ולהציל אותה מגורל של ממזרות ונידוי חברתי, למרות שעצם קיומה המיט עליו קלון.
אולם, קרנינה חיה. היא התגברה על הזיהום, התגרשה מקרנין, נשאה למאהבה וגידלה איתו את ילדתם. קרנין לא זכה לממש את המחווה היפה שפעמה בו וגרוע מכך, הוא לא הצליח להשלים עם חלוף הרגע של ההתגלות. מאותה נקודה הדמות שלו בספר צבועה בתחושת החמצה. החסד הפך להתחסדות.
סיפורו של קרנין מדגים לנו כיצד תובנה חדשה יכולה להרחיב ולהעמיק את היותנו בעולם וגם טמונה בה הסכנה להמשיך לאחוז בתובנה גם כשהמציאות משתנה והיא מתרוקנת ממשמעות. קרנין לאו דווקא טעה בפרשנות הראשונה שלו לבקשה של קרנינה. בין אם הייתה זו מניפולציה מודעת או לא מודעת של קרנינה, יכול להיות שסביב הלידה רגשות האשם שלה התגלמו בגוף בצורה של זיהום והעמידו את קרנין בפני אולטימטום: לפטור את קרנינה מאשמה או להניח לה למות. אבל ברגע החסד, בעת המפגש עם קרנינה, קרנין הצליח להתחבר לאמת עמוקה יותר. לזהות שזהו רגע של אובדן, בין אם בעקבות הזיהום או בעקבות גירושים, חייו המאושרים ביחד עם קרנינה הסתיימו, אך זה גם רגע בו מתחילים חיים חדשים הן של התינוקת והן שלו בנפרד מקרנינה. קרנין ניצב בפני דילמה, האם להתבוסס באובדן או למחול לקרנינה, לחגוג את האהבה שהייתה להם ולבחור בחיים. נראה היה שקרנין מצליח לבחור בחיים, אך לאחר שקרנינה התאוששה, התברר שהוא לא מצליח להיפרד ממנה. רגע החסד שחווה קודם הפך להיות קרדום תוכחה, הוכחה לכך שהוא טוב מקרנינה והוכחה לגודל העוול שנעשה לו. במקום להמשיך במסלול שהתובנה התוותה לו לקראת חיים נפרדים מקרנינה, התובנה הפכה להיות חזות הכל ובאופן אירוני התרוקנה ממשמעות והפכה ׳מתחסדת׳.
"לא באתי לפה להאשים את אמא", שמעתי לא פעם ממטופלים. ואכן, חלק מהתהליך הטיפולי עובר דרך תובנות לגבי היחסים עם ההורים וכיצד הן עיצבו דפוסים של יחסים בהווה. אבל התובנות הן רק אלמנט אחד בטיפול שנועד לפתח קשב פנימי – קשב שמאפשר לנו להגיע לתובנות, אך גם מאפשר לנו להבין מתי כדאי לשחרר אותן כדי לתת מקום לתובנות חדשות לגדול.
אילן דינר דדון , עובד סוציאלי קליני, בוגר בית הספר לפסיכותרפיה פסיכואנליטית של אוניברסיטת בר-אילן, חבר בועד המנהל של האגודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית וחבר מיסד במקומי – קואופרטיב מטפלים. הוא מטפל בפסיכותרפיה בקלינקה פרטית בתל אביב. מאמרו, "היחסים האדיפליים בין המיכל למוכל", התפרסם באתר פסיכולוגיה עברית.
