יצחק הירשברג
במשך שנים רבות, במסגרת עבודתי במוסד המטפל בילדים ובמבוגרים עם נכויות גופניות, שבתי ועסקתי בשאלה: מה קורה כאשר טכנולוגיה מסייעת נטמעת בעצמי? כיצד היא נעשית חלק מחוויית הגוף והזהות? ומה מונע מהטמעה זו להיות אי פעם שלמה?
כיום, לנוכח המלחמה, ריבוי הפצועים והצורך הגובר בשיקום ובטכנולוגיות מסייעות, שאלות אלו מקבלות דחיפות מחודשת. זהו מפגש בין טראומה לבין הממשי הגופני. בנוסף לכך זו גם הזדמנות לחשוב מחדש על יחסו של האדם לטכנולוגיה בכלל. שהרי קשה כיום לדמיין את חיינו ללא מכונית, משקפיים, טלפון חכם, אפליקציית ניווט או מערכות בינה מלאכותית החודרות במהירות כמעט לכל תחומי החיים, לרבות בריאות הנפש.
מנקודת מבט פסיכואנליטית, המפגש בין האדם לטכנולוגיה רחוק מלהיות עניין מעשי או תפקודי בלבד. הטכנולוגיה אינה רק מפצה על מגבלות או מרחיבה יכולות; היא חודרת אל החיים הנפשיים עצמם ומשפיעה על האופן שבו האדם חווה את עצמו, מבין את פגיעותו ואת יכולתו לפעול בעולם. מתוך כך היא מעצבת גם את יחסיו עם אחרים ואת יחס החברה אליו. אין זה מפתיע, אפוא, שאדם עשוי לחוות בעת ובעונה אחת הן משאלה עזה לשלב טכנולוגיה בחייו והן התנגדות עמוקה לכך.
האמירה של פרויד ב'תרבות ללא נחת' (1930), על היות האדם 'אל פרוטזי', prosthetic God, היא אמירה חשובה גם כיום. הטכנולוגיה היא חלק מהתרבות, והתרבות אצל פרויד היא מעין קונסטרוקציה חיצונית או קביים, המאפשרים לאדם המוגבל והחסר, להתרומם מעבר ליכולות שלו ולהגיע בתפיסתו כמעט לדרגה של אל. אולם ברוח החשיבה הפרוידיאנית ברור שיש לזה מחיר, זוהי פשרה מתבקשת ובוודאי לא ניצחון מוחלט. האדם נדרש לרסן את הדחפים שלו ולבנות רשויות חיצוניות ורשויות בנפש כדי להתמודד עם המציאות הזו. פרויד לא חשב שהמדע או הטכנולוגיה יפתרו את בעיות האדם, שבמהותו הוא כאמור יצור מוגבל שאת חייו מלווה סבל קיומי. הטכנולוגיה היא עבור האדם תמיד משהו חיצוני אף שלפעמים האדם מתכחש או לא מודע לכך. זהו המצב גם כשעומדות לרשותנו טכנולוגיות תקשורת מופלאות ומערכות אינטליגנציה מלאכותית מתקדמות שבוודאי מאתגרות את גבולות העצמי ואת תחושת הזהות העצמית.
לנוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים, ישנם הוגים הרואים באדם יצור המוגדר ופועל בתוך רשתות טכנולוגיות. בהשאלה לדבריו של ויניקוט כי "אין תינוק בלי אם", ניתן אולי לומר שכיום "אין אדם בלי טכנולוגיה". ואף על פי כן, מתחת לכל התמורות הללו נותר דבר-מה יסודי שאינו משתנה: האדם עצמו, הנדרש למצוא דרך לחיות עם הטכנולוגיה – בין אם מדובר במקל הליכה פשוט העשוי מענף של עץ ובין אם במערכת מתוחכמת המבוססת על בינה מלאכותית.
הדוגמא שמביא הפנומנולוג מרלו פונטי, יכולה לסייע לנו לחשוב על המורכבות הפסיכואנליטית של המפגש אדם מכונה. מרלו פונטי מביא דוגמא של אדם עיוור הלוקח מקל ונוגע בעזרתו בדבר מה. המקל לפי פונטי מפסיק להיות כלי עזר, תותב, תחושת הנגיעה היא הדבר עצמו. מבחינה פילוסופית זו אולי נקודה ארכימדית, אולם מבחינה פסיכואנליטית זוהי רק תחילתו של דיון על יחסי אדם–טכנולוגיה. אצל ויניקוט למשל עולם החפצים ממוקם באזור הביניים; אצל פרויד הוא נותר חיצוני לנפש; ואצל לאקאן שאלות אלה כרוכות תמיד בשפה ובסדר הסמלי.
האם הטכנולוגיות העכשוויות מציבות אתגר לתפיסות אלו? האם הטכנולוגיה יכולה באמת להתגבר על ההיעדר? האם היא מסוגלת למחוק את הממד הנגטיבי של החיים הנפשיים? או שמא הסובייקטיביות האנושית נוצרת דווקא מתוך אותם פערים, חסרים וגבולות שהטכנולוגיה מבקשת לצמצם?
בהקשר זה יש ערך מיוחד לעבודותיהם של אנדרה גרין וז'אן לפלאנש, שהדגישו את מקומו של הנגטיבי ושל החסר כיסודות מכוננים של הסובייקטיביות. הנגטיביות אינה רק "חוסר מידע" שניתן למלאו, אלא ממד של היעדר שאינו ניתן לסגירה מלאה. במובן זה, מוגבלות גופנית עשויה לחשוף ממד של פגיעוּת, זרות וחסר שאינו ייחודי לאדם עם מוגבלות, אלא מאפיין יסודי של הקיום האנושי בכלל.
גם תפיסתו של ביון את מושג האמת רלוונטית לעידן הנוכחי. עבור ביון, 'האמת' (O) אינה אובייקט שניתן להחזיק בו באופן מלא, אלא מציאות שניתן רק להתקרב אליה. טכנולוגיות חדשות מרחיבות את אפשרויות הידע והשליטה, אך בה בעת הן עלולות לעודד את פנטזיית הידיעה המוחלטת. במונחיו של ביון, תופעת ה-Omniscience אינה ביטוי לקרבה רבה יותר אל האמת, אלא דווקא הגנה מפניה. היא מייצגת העדפה של ודאות מדומה על פני היכולת לשהות באי-ידיעה ובחיפוש מתמשך אחר משמעות.
תחום הנכויות הגופניות מספק הקשר מאיר עיניים לדיון זה. מצד אחד, טכנולוגיות מסייעות מרחיבות עצמאות, ניידות, תקשורת והשתתפות בחיים החברתיים. מצד אחר, הן מזמינות אותנו לשאול האם הטכנולוגיה רק משרתת את הסובייקט, או שמא לעיתים היא מתחילה גם להגדיר אותו. שאלות אלו מהדהדות את רעיון האדם כ "סייבורג" של דונה הראוויי, הרואה את הגבול בין אדם למכונה כגבול שהולך ומיטשטש.
במובן זה, המפגש בין מוגבלות גופנית לטכנולוגיה אינו מקרה פרטי בלבד. הוא חושף משהו יסודי על המצב האנושי: האדם הוא יצור שגופו, נפשו ועולמו נוצרים תמיד ביחס למה שנמצא מעבר לגבולותיו הביולוגיים.
ככל שהטכנולוגיה נטמעת יותר ויותר בחיי היומיום, השאלה כבר אינה רק מה הטכנולוגיה יכולה לעשות עבורנו. השאלה היא גם מה הטכנולוגיה מגלה לנו על מי שאנחנו. אולי, ברוח הערתו של פיקאסו כי הצילום שינה את משמעותו של הציור, ההתפתחויות הטכנולוגיות משנות את משמעותו של האנושי — אך אינן פותרות את שאלת האנושי. להפך, הן מחייבות אותנו לשוב, בדחיפות מחודשת, אל השאלה הפתוחה: מה פירוש הדבר להיות אדם.
יצחק הירשברג, פסיכותרפיסט, מנהל לשעבר של המרכז לטיפול רגשי באנשים עם מוגבלויות בבית איזי שפירא ברעננה. ממקימי מכון בריימן לשלומות ולרווחה נפשית לאנשים עם מוגבלויות.
