"הקומי עוסק במבדח ההומור עוסק בכאב" (קומיקאי אמריקאי, יהודי Buddy Hackett)

יהודי מגיע לסלקציה. הקצין הגרמני אומר לו: יש לי עין אחת מזכוכית, אם תנחש איזו היא תנצל. היהודי חושב רגע ואומר: העין השמאלית. איך ידעת מתפלא הגרמני והיהודי משיב: זו עין אנושית כל כך… (סופר על ידי ניצול שואה)

נפוליאון נהג ללבוש מכנסיים אדומים ביציאה לקרב כדי שאם יפצע חייליו לא יראו את הדם. היטלר לבש מכנסיים חומים, אתם בוודאי מנחשים למה……(סופר לי על ידי ניצול שואה)

מכתב של צעיר יהודי, מהחזית במלחמת העולם הראשונה, להוריו: "הדברים מתנהלים כאן היטב, אנחנו נסוגים כל יום כמה ק"מ. כך שאני מניח, שעד ראש השנה כבר אהיה בבית" (מתוך אסופת בדיחות מלחמה של פרויד)

יהודי שואל מה ההבדל בין פסימיסט לאופטימיסט. ומשיב: הפסימיסט חושב שהמצב כל כך רע שלא יכול להיות גרוע יותר, האופטימיסט חושב שדווקא כן יכול להיות גרוע יותר. ( סופר בהרצאה על ההיסטוריה של היהדות והאנטישמיות שנתן ההיסטוריון וחוקר האמנות היהודי בריטי, Sir Simon Schama )

פרויד כתב מאמר על הבדיחה ויחסה ללא מודע כבר ב1905. הוא חזר לנושא והרחיב אותו ב1927 אחרי גילוייו על מקומו של הנרקיסיזם. אנחנו יודעים שבמקביל לאוסף של חלומות, פרויד אסף בדיחות, בעיקר מעולם התוכן היהודי. ארנסט ג'ונס כותב שלפרויד היו מעט מאפיינים יהודיים, יחסו להומור היהודי היה מאפיין אחד בולט שכזה. העובדה שפרויד עשה שימוש רב דווקא בהומור היהודי, מעניינת וראויה להתייחסות מיוחדת ואמנם מספר ספרים ומאמרים עוסקים בזה (Oring 1984, Gilman 1984). פליס היה זה שציין את הדמיון הגדול בין עבודת הבדיחה ועבודת החלום במיוחד בהיבט של הדחיסות של חומרים לא מודעים שמוצפנים בהם. פרויד מסכים להשוואה זו  ומוסיף שהחלום הוא מאוד אישי ולא פונה אל הסביבה בעוד הבדיחה היא תמיד מעשה חברתי, קומוניקטיבי, הדורש יותר מאדם אחד. פרויד מבחין גם בין הקומי, הפונה בעיקר למודע, לבין הבדיחה שתרומתה היא בהעלאת חומרים לא מודעים חשובים והאפשרות לעבד אותם.

במאמר פרויד מביא ציטוט של היינריך היינה, המשורר הגרמני הגדול שנולד יהודי, הוא היה ידוע בכתיבתו השנונה והחכמה ואף כתב פואמה על טעמו האלוהי של הטשולנט. הבדיחה היא על יהודי ממעמד נמוך שפגש את הברון רוטשילד. אחרי המפגש הוא מספר שרוטשילד דווקא התייחס אליו בצורה 'פמיליונרית', זהו צירוף של שתי מילים בגרמנית ( Familiar & Milionar = Familionar ) המדגישות את הקירבה וגם את הפער העצום ביניהם. פרויד רואה בקונטמינציה שנונה זו מעשה יצירתי ובדיחה טובה והוא מרחיב על צורותיה השונות. ניתוח המאמר של פרויד מעלה שהוא ראה בהומור איזו נחמה שהסופר-אגו נותן לאגו הפגוע (Bergler and Vienna, 1937 ) ולכן, אפשר לטעון, שזהו ניצחון של האגו. לדידו, השימוש בהומור מצביע על סופר אגו פחות נוקשה ואגו עם יכולות מספיק טובות לגעת ולהתמודד עם רגשות של תסכול וכאב נרקיסיסטי שנוצר כאמור במפגש עם המציאות (,2009 Anzieu -Premmereur (. אנזיה עצמה כותבת על טיפול בילד שסיפר בדיחות קרש. מספר שנים אחרי סיום הטיפול ההורים שואלים את הילד אם הוא זוכר אותה והילד משיב: 'כן זו האישה שמבינה בדיחות'. אנזיה מביאה ציטוט של אלפונס אליאס, סופר צרפתי שהרבה לעסוק בהומור בכתיבתו שטוען שההומור היא דרכו המעודנת של הייאוש (  l’humour est la politesse du désespoir ) ההומור היא דרכו המעודנת של הייאוש.  אמירה המופיע בווריאציות שונות בתרבויות שונות והרבה פעמים מקושרת למיעוטים ולסבל שהם חווים בהתמודדות עם החיים והניסיון להיאחז בהם.

בספר Humor and psyche,(1999) כותב העורך  James Barron , שבאופן מסורתי, הפסיכואנליזה התייחסה בחשדנות ובאמביוולנטיות להומור. מצד אחד זהו כלי שיכול לסייע לקשר הטיפולי ומצד שני יש בו היבט נגטיבי, הרסני שכמובן יכול גם הוא לבוא לביטוי בטיפול. מעניין שגם אפלטון ראה דווקא את ההיבט השלילי, את התוקפנות הגלומה בהומור ולכן במדינה האידאלית שלו נאסר על עובדי המדינה לצחוק. גם הובס כותב על יחסי הכוח של שליט ונשלט המהווים מרכיב מרכזי ברוב הבדיחות. אנו מכירים היבט זה היטב מבדיחות על עדות שונות כאן בארץ או מבדיחות שגברים מספרים על נשים.  נראה, אם כך, שלא רק הארוס נוכח בסיפור ההומוריסטי אלא גם האגרסיה וההרס. באותו ספר, Grotstein מחבר בין כמה תיאורטיקנים. הוא נעזר ברעיונות של ביון על האינטגרציה של תהליכים ראשוניים ומשניים כדי להסביר את ההומור, ובהבנות של לקאן על היכולת ליצור מבנים מורכבים דרך השפה ולייצר מהם תכנים מפתיעים בחלום ובבדיחה. הוא מדגיש את האפשרות של המטופל ושל המטפל להיעזר בהומור ביצירת שיח פורה יותר התורם להגעה לפרספקטיבות חדשות בטיפול. עם זאת, ישנו ויכוח לגבי אופן השימוש בהומור ולאיזה מטופלים זה מתאים. לעומת אלו המגבילים את השימוש,  Giovancchini , למשל, טוען שאפשר להשתמש בהומור גם למטופלים רגרסיביים מאוד, כשהוא נסמך על ויניקוט בדבר חשיבות יצירת מרחב מעברי משחקי בטיפול. זה חיוני לתהליך טיפולי אפקטיבי, ולדידו שימוש בהומור הוא הישג טיפולי בדיוק כמו היכולת לשחק.

ומה בין מלחמה והומור? אני חוזר לפרויד. במלחמת העולם הראשונה, בה השתתפו שני בניו, פרויד החל לאסוף בדיחות מלחמה. אוסף קטן זה שמור במוזיאון פרויד תחת הכותרת Kreigwize. הבדיחות ברובן לא ניתנות לתרגום כי יש בהם כפל לשון או תכנים שעובדים רק בגרמנית. בדיחה אחת מאוסף זה, שכן אפשר לתרגם, הבאתי בראשית מאמר זה. קיימות כמה התייחסויות מוכרות של פרויד למלחמה, למשל המאמר Why war ו- Reflections On War and Death . בהרצאה פחות מוכרת, בבני ברית בווינה, פרויד מצטט אמרה לטינית: “Si vis vitam, para mortem” שפירושה הוא: אם אתה רוצה לשאת את החיים, הכן עצמך למוות. כאן פרויד קושר בין זוועות המלחמה והמוכנות להכיר במוות. הוא ראה אכזריות עצומה, שחוזרת היסטורית שוב ושוב, כפי שאנחנו רואים כאן אצלינו עכשיו, וגם במקומות רבים נוספים בעולם – רצח ואונס, מוות של חיילים צעירים והרג של לא מעורבים מתרחשים כל יום. מקומו של ההומור נראה רחוק ובלתי אפשרי. אבל הומור הוא כלי טוב להתמודדות עם מצבים קשים ועם טראומה. הומור יכול להחליף במידה מסוימת את החזרתיות הקומפולסיבית המחוברת לדחף המוות. בהומור ובבדיחה יש תחושת שחרור ושליטה, שנותנים מזור מסוים במצבים אלו. הנכונות לאפשר לעצמינו מידה של הומור עצמי או להתבדח, גם  בנסיבות מזוויעות אלה, מגבירה את החוסן והשיקום (resilience) ואת היכולת לחיות עם הרוע, השנאה והמוות.  זה איננו רק שחרור של מועקה (relief), אלא בנייה של מעטפת המאפשרת לשאת את הקושי ולהתחיל למלא את מה שאבד עם התרסקותו של כל מה שהיה אהוב. זה יכול לקרות גם ברמה של עם או מדינה כאשר אנשים יצירתיים יפתחו מעין הומור לאומי שעוזר להתרומם מעט מהמחשבות הרעות בלי ליצור רגשות אשם. כך למשל שמעתי על קבוצה אינטרנטית של אנשים עם פוסט טראומה מהמלחמה הנוכחית שנקראת 'פסטרמה', להם מותר לכנות כך את עצמם ולנו מותר לשמוע זאת ולחייך.

יצחק הירשברג הוא פסיכותרפיסט מטפל באמנות, מנהל לשעבר של המרכז לטיפול רגשי באנשים עם מוגבלויות בבית איזי שפירא ברעננה.