פרטי מטפל
נסטור תמרין
המקצוע הטיפולי:
Psychiatrist and Lacanian psychoanalyst
תחומי מומחיות:
Psychoanalysis
שפות טיפול:
Hebrew, English, Spanish
השכלה אקדמאית:
ניסיון מקצועי:
בזמנים של היום, בהם הקליניקה לא מיוסמת, אלא איפה שיש אבחנות מהירות ורישומי תרופות, נהיה חשוב יותר מאי פעם לשאול את עצמנו מהו המקום שאנשי מקצוע כמונו תופסים בהוואי החברתי.
ההנחה שהמשוגע הוא מסוכן לעצמו או לאחרים תורמת לא באופן מכוון לבידול החברתי של החולה נפש, דבר שלא השתנה עד עצם היום הזה.
הראיה הזאת שקועה עמוק בדימיוני החברתי, בהוראה האקדמית ובפרקטיות המעשית במקצועות הרפואה הנפשית.
על כן, דרוש יותר מאי פעם להוות משקל נגד ולהקשיב למטופלים, מבלי לקבור את המילה שלהם תחת הגדרות של תסמונות וסימפטומים אסופים מהספרים, שעל ידי שימושם הקבוע, עלולים לגרום לאובדן דרך קונצפטואלית, אבל ללא ספק משמשים ככרטיס ביקור לפציינטים, מבלי להבטיח איזהשהו יעילות טיפולית.
מצד שני, דרושה לנו מסגרת קונצפטואלית שפועלת על הסיבות, ולא על האפקטים. למשל, התגלית של פרויד של החזרתיות, שמאפשר לנו להבין מדוע הסובייקט שוב ושוב (מנגד לרצונו) חוזר על התנהגויות שהולכות לכאורה נגד השיפור במצבו. באותו זמן, פרויד מזהיר אותנו על כך שזה לא מספיק להבין משהו, בשביל שאותו הדבר ישתנה, דבר אשר נתן ערך לרעיון של הפירוש האנליטי אשר מקשר בין המילה, ואיזהשהו עונג של הסימפטום, יהיה זה ״נורמלי״ או ״פטולוגי״.
עבור הוויה מדברת, הסימפטום הוא ערך של אמת, דבר שמכניס לשאלה את הנושא של ההוויה. היות והאמת שעליה מדובר זה שהפסיכואנאליזה, באמצעות ״מילים ושתיקות״, נוגעת באיזהשהו ממשי טראומתי: סיבה ומקור לכל אי נחת. זה ביחס לזה שהפסיכואנאליזה יצרה חתירה בתפקידו של המבנה של הידע.
ההנחה שהמשוגע הוא מסוכן לעצמו או לאחרים תורמת לא באופן מכוון לבידול החברתי של החולה נפש, דבר שלא השתנה עד עצם היום הזה.
הראיה הזאת שקועה עמוק בדימיוני החברתי, בהוראה האקדמית ובפרקטיות המעשית במקצועות הרפואה הנפשית.
על כן, דרוש יותר מאי פעם להוות משקל נגד ולהקשיב למטופלים, מבלי לקבור את המילה שלהם תחת הגדרות של תסמונות וסימפטומים אסופים מהספרים, שעל ידי שימושם הקבוע, עלולים לגרום לאובדן דרך קונצפטואלית, אבל ללא ספק משמשים ככרטיס ביקור לפציינטים, מבלי להבטיח איזהשהו יעילות טיפולית.
מצד שני, דרושה לנו מסגרת קונצפטואלית שפועלת על הסיבות, ולא על האפקטים. למשל, התגלית של פרויד של החזרתיות, שמאפשר לנו להבין מדוע הסובייקט שוב ושוב (מנגד לרצונו) חוזר על התנהגויות שהולכות לכאורה נגד השיפור במצבו. באותו זמן, פרויד מזהיר אותנו על כך שזה לא מספיק להבין משהו, בשביל שאותו הדבר ישתנה, דבר אשר נתן ערך לרעיון של הפירוש האנליטי אשר מקשר בין המילה, ואיזהשהו עונג של הסימפטום, יהיה זה ״נורמלי״ או ״פטולוגי״.
עבור הוויה מדברת, הסימפטום הוא ערך של אמת, דבר שמכניס לשאלה את הנושא של ההוויה. היות והאמת שעליה מדובר זה שהפסיכואנאליזה, באמצעות ״מילים ושתיקות״, נוגעת באיזהשהו ממשי טראומתי: סיבה ומקור לכל אי נחת. זה ביחס לזה שהפסיכואנאליזה יצרה חתירה בתפקידו של המבנה של הידע.