"הָעוֹלָם הַמְּפֹרָק מְפַזֵּר/ אֶת הַחֲדָשׁוֹת הָרָעוֹת שֶׁלּוֹ כְּמוֹ דַּלֶּקֶת חֹרֶשׁ/ דְּיוֹ מְדַמֵּם אֶת הִתְמוֹטְטוּת הַיּוֹם/ וְהִנֵּה אָנוּ שׁוּב: בַּחַיִּים" ("מבול" מאת אדה לימון) כבר תקופה ארוכה אנו דורכים על קרקע לא יציבה. רבים מאיתנו חוו בעת הזו אבדן של תחושת "המקום הבטוח" חוויה המשפיעה גם על פתיחות הנפש שלנו כלפי מטופלינו, מתבגרים והורים כאחד. המונח "שדה התייחסותי ורגשי" שטבע אנטונינו פרו (2011) מתאר את השפעת כל אחד מבני "הזוג הטיפולי" ( מטפל ומטופל) על הלך הרוח במפגש. מאחר שמתבגרים ( בדרך כלל) רגישים יותר לאווירה שסביבם, הם נוטים להיות חדירים גם לתגובות מילוליות ולא מילוליות שלנו. מצב זה מחייב אותנו, המטפלים, לעבוד ביתר שאת על שחזור התפקוד האנליטי של הנפש שלנו, על מנת שנוכל לעזור למטופלינו למצוא את הקול האישי שלהם. בערב זה ננסה לעקוב (בעזרת תיאורים מן הספרות ודוגמאות שלנו) אחר "טביעות האצבע" של מצבנו הנפשי במפגש הטיפולי ונחפש את הרגעים שבהם נשמע הקול האישי של המטופלים שלנו . אתם מוזמנים להביא דוגמאות מהעבודה עם מתבגרים ו/או הורים למצבים אלה. אילנה בן חיים , פסיכולוגית חינוכית וקלינית העובדת בקליניקה עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים בגישה פסיכודינמית. היא מלמדת ומדריכה בבית ספר לפסיכותרפיה "יישומים קליניים" ובלימודי התאמה של מטפלים במשרד החינוך ומדריכה בבתי הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב.